ראיון עם עורך - קאיד אבו לטייף

 

המראיין: חאלד אבו חארמה

 

קאיד אבו לטייף,
הוא צעיר בדואי בן 35, אב לארבעה ילדים, מנהל תאטרון בעיר רהט ועורך בערוץ 24News. בחור בדואי ששואף להכניס את התרבות לכל בית במגזר.

 

מי הוא קאיד אבו לטייף?
אני קאיד אבו לטייף, בן 35, אבא, נולדתי וגר ברהט. עד התיכון למדתי בעיר, אחר כך פניתי ללימודי תאטרון בעכו. סיימתי בשנת 2003 ואחר כך פניתי ללמוד משהו יותר קל, משהו שלא צריך סבלות כמו בתאטרון – פניתי לקולנוע ולטלוויזיה ומצאתי שהסבלות מחכה לי גם שם, כך שברחתי מסבלות לסבלות.
היום אני עובד בחצי משרה כעורך מזה חמש שנים בערוץ 24 ניוז. בנוסף, את החצי השני מהמשרה אני משלים בתאטרון אלמה, ומ-2016 הפכתי לשמש כמנהל בתאטרון עירוני רהט

 

מתי נגעת בפעם הראשונה בתרבות?
המילה תרבות ותאטרון והמילה קולנוע לא נמצאות בלקסיקון הבדואי זה ממש חדש לנו. לעיר רהט ובכלל במגזר הבדואי התאטרון נכנס דרך התנועה האסלאמית באמצע שנות ה-80 שהיו מעלים קטעים תאטרונים קצרים כחלק מחתונה. התנועה האסלאמית בנתה קבוצה שהסתובבה בחתונות, הם היו מעלים סוגיות חברתיות בהצגות קומיות. אנשים צחקו וזה הפך להיות החלק הבידורי של החתונה. כילד הייתי רואה את הקטעים התאטרונים האלו ואף פעם לא חשבתי שזה יהיה המקצוע שלי.

 

איך אתה מגדיר ואיך אתה רואה התרבות במגזר הערבי?
החברה הבדואית היא חברה שבטית, נוודית, חברה מאוד מסורתית שיש לה את הכללים שלה ואת הסמכות שלה. הטקסיות במגזר הבדואי חזקה מאוד ואנחנו רואים את זה בכל מקום, אנחנו חיים את התאטרון הזה בלי להרגיש אותו. היום ב-8:30 יש לי מופע מוזיקלי או תאטרוני ואני צריך להתלבש ולקחת את הילדים והאישה. בנגב, אנחנו עדיין לא נמצאים שם, אבל בצפון התרבות הזאת מושרשת. התאטרון הראשון שהיה ביפו היה בשנת ה-20, אליו אום כלתום הייתה מגיעה ממצרים. האנשים שבדרום היו אומרים "אתה הולך ליפו, אז אתה הולך לראות אום כלתום, אתה הולך לראות את העולם הגדול". לנו באופן אישי מקומות הבילויים האלו מאוד רחוקים, המקומות המרכזיים המסחריים הם אלו שהציעו תרבות, המקומות האלה היו בעיקר ביפו או בנצרת או במקום בו יש אמצעים (כסף).

 

אז הבנתי שיש הרבה חסרונות בתרבות במגזר הבדואי?
במגזר הבדואי אנחנו קודם כל מדברים על הצרות של העשירים, כי תרבות זה צרה של עשיר. אנחנו מדברים על הבדואים, אז קודם כל נלחם על האדמה, על ההכרה בכפר שלנו, אנחנו מדברים על מעל 150 אלף נפשות, שחיים בלי קורת גג נורמלית. אנשים חיים בכפרים בלתי מוכרים, כך שהצרכים הבסיסים של הבדואי עדיין לא התקיימו. הם נלחמים קודם כל על הכרה במקומות שהם חיים בהם, שהיו קיימים לפני קום המדינה. אז עכשיו לבוא ולהגיד להם למה אין תרבות, זה כמו סוג של עיוורון שי אי אפשר להתכחש אליו, בגלל שהתרבות מתקיימת אבל בספקטרום מאוד צר. בעיקר בבתי ספר, בעזרת משרד החינוך שבמהלך העשור האחרון הכניסו את התרבות הבלתי פורמלית מאוד חזק.

 

איך אתה רואה התקדמות התרבות במגזר הבדואי והערבי בכלל?
התרבות הזו מכה, במיוחד בתקופה הזאת. אנחנו מדברים על זה ועם יד על הלב כי היא ברגרסיה. כשאנחנו מדברים על תרבות הן במערב והן במזרח, בעולם בכלל המצב של התרבות הוא מצב מאוד קשה. במיוחד עם כל עלית הגל הימני העולם כלו פונה ימינה, והתרבות לא משתפת מה שעובר על העולם, לא מה שעובר על האוכלוסייה או על הפרטים וזה מאוד חבל, התרבות הייתה כל הזמן יחד עם המפגין שי יורד לרחובות.
בינתיים משהו עובר על האמנות, על אומנים, על המפיקים שמחפשים קודם כל על דברים מוכרים. גם הפסטיבלים היום לא מקבלים עבודה ,למרות שעבודה מקורית מביאה שיח חדש, אבל כל הזמן הדופק בלב כי זה עולה כסף.
אפילו ספרות – סופרים כל הזמן מתחשבים באלמנט הכלכלי ואנחנו מאבדים דברים בדרך. בשנת ה-60 האומנים הרשו לעצמם לכתוב שטויות שהפכו למאסטר-פיס. היום אין את האפשרות לנסות, המנסה מסתכן וברגע שהסיכון הזה נקשר בכסף כולם מקבלים רגליים קרות.

 

מה ההשפעה של מירי רגב על התרבות?
מירי אמרה לביבי שהיא לא רוצה את התפקיד וזה לא העולם שלה. הרקע שלה הוא מהצנזורה הצבאית, שהייתה אומרת כן או לא. למרות זאת, אנחנו יכולים לראות שמבחינה תקציבית, יש יד רחבה לתת למגזר הבדואי והערבי. כל הזמן אנשי הרוח בוכים שאין כסף. כרגע יש כסף, אבל הפכנו לחברה בלי שיח.

 

התקצוב של הפריפריה?
יש דברים טובים שקרו בזכות מירי רגב, פעם ראשונה שאתה שומע את הקול של המזרחי. היא שמה את המזרחי בחזית, אבל זה לא אמור לבוא על חשבון סיפורים אחרים. ברגע שאתה שומע סיפור מצד מאוד מסוים ואתה לא פתוח לפלטפורמה של סיפורים אחרים, זה לא טוב. זה כמו לאכול כל יום שווארמה ואז אתה צריך חומוס. הכסף בפריפריה, אבל אנחנו צריכים לשמוע גם קולות אחרים. למרות שיש ביטוי דמוקרטי גם בארצות הברית ובאירופה, עדיין כולם פונים ימינה.

 

האם תיק התרבות הוא סוד ההצלחה של מירי רגב?
היא גרמה לזעזוע במשרד התרבות בישראל, אנחנו מדברים על משרות של אנשים שיושבים בתפקיד עשרות שנים וצריך לעשות זעזוע במערכת כדי להביא ולהזרים דם חדש.

 

התרבות שנוצרת בארץ היא תרבות פלסטינאית או ישראלית?
התרבות צריכה להיות בעלת השפעות מאוד גדולות. אם ניקח טקסט של שייקספיר וניתן לבחור ברהט או ברמת הגולן או מתנחל, כל אחד ייתן משמעות אחרת, כל אחד יביא לאותו טקסט בן 500 שנה משהו שונה.
כשאני מתעורר בבוקר אני מקבל מייל מישראל, אני ניזון מהתקשורת הזאת, שיוצא ספר אני הולך לקרוא את הספר הזה שיוצא בעברית, שיוצא סרט ישראלי מעניין אותי מאוד לשמוע ולראות את התגובות. באותה מגמה ורמה מעניין אותי לראות מה שקורה בתרבות הפלסטינית וגם המוסיקה מסעודיה, אז ההשפעות מאוד רחבות. יש לי את ההשפעה שלי שבאה מהמקום שלי והמקום שלי הוא הנגב – יש לו את הבעיות שאני סובל מהם יום יום ואיך שלא נברח מהסיפור הזה הן תמיד יחכו לך בפינה. זה אומר שאם יש שחקן מכפר "אלזרנוק" ויש לו את החזרות בעיר רהט, הוא חייב ללכת רגלית כ-2 ק"מ, כדי להגיע לכביש ראשי ומשם תופס טרמפ לבאר שבע ומשם לרהט… ככה זה האומן מביא את עצמו לבמה.

 

אילו פרות קדושות עדיין לא נשחטו?
שאלה חזקה. הפרה הקדושה שצריך לשחוט אותה כאן ומיד היא הסיפור של הכפרים הבלתי מוכרים. זה לא יכול להיות אחרי 70 שנה מקום המדינה, שאנחנו לא לוקחים צעד בבעיה הקריטית הזאת. אינני יושב בנחת ברהט כשיש לי מים זורמים מהברז וחשמל והגיס שלי בן גילי צריך להפעיל גנרטור כדי שיהיה לו ולמשפחתו חשמל, כדי שהילדים שלו יתקלחו ויהיה להם אור בלילה. אנחנו לא יכולים תמיד לבוא בטענות למדינה, שהיא גזענית ולא נותנת לנו תקציבים, ובאותה נשימה אני לא עושה צעד כדי לפתור את זה. האם לא הגיע הזמן שהבדואים ייקחו יוזמה ויפתרו את הבעיה? אנחנו לא יכולים לשבת כל הזמן על הגדר ולא לעשות כלום. זאת הפרה הקדושה שצריך לשחוט, כאומן ואיש תרבות אני שואל את עצמי, איפה זה פוגש אותי כאיש רוח ואיפה אני לא יכול לא להתעסק בנושא, אלא רק לדבר בו.

 

את מי אתה מאשים? את התושבים או את המדינה?
אני חושב שהגיע הזמן להפסיק לדבר גם בשיח הזה, אנחנו שבעים שנה באותה לולאה סגורה. אנחנו צריכים לקום ולומר "אנחנו רוצים לבנות הסדרה להתיישבות, כי אנשים לא יכולים לחיות בפחונים ואנחנו בשנת 2018". זאת פרה שכואבת לי מאוד וחייבים לקחת צעד קדימה כדי שזה יקרה.

 

כאיש תרבות ואיש אומנות – האם שחקן ערבי יכול לשחק בתאטרון ישראלי בתור ניצול שואה?
שאלה מצוינת, זה דבר שקרה. השחקן הערבי נורמן עיסא לא רק שיחק ניצול שואה אלה גם שיחק בתור נאצי. אומנות זו אומנות, ברגע שאנחנו מנפים את כל הססמאות הפוליטיות אז אנחנו מדברים רק על אומנות. היא כל הזמן בוחנת את נקודת המבט, אם אנחנו רוצים להבין סיפור שלם, צריכים לתקוף אותו מכל נקודת מבט. הספר החשוב מאוד שיצא לאחרונה בשם "הערבים והשואה", נכתב ע"י גילבייר אשקר, ערבי מלבנון. זה ספר שמלמדים אותו באוניברסיטאות, וההידברות היא דבר מאוד חיוני. אנחנו רואים ועדים שיש בהם הרבה חוקרי נשים, ומומחים מהמגזר היהודי שהם יודעים דברים על נשים שאני ואתה לא יודעים. אז כמו שיש ממומחים לפלסטינאים, יש מומחים ליהודים וטוב שזה קורה.

 

שחקן יהודי יכול לשחק בתאטרון ערבי, בדמות של ערבי?
זה נדיר מאוד אבל אני יכול להעיד על התאטרון שלנו, בו שחקן יהודי משחק תפקיד של אבא בשם אכרם.

 

מאיפה נובעות ההשפעות של התרבות המקומית?
אנחנו מושפעים מהמכשירים שאנחנו מחזיקים ביד אם זה דרך אסמס או מייל או מסנג'ר, העולם נהפך לכפר קטן וגלובלי, ואנחנו נחשפים בכמות אדירה לסרטונים וכתבות שאנחנו קוראים. אנחנו מושפעים גם מהדברים הטובים וגם מהרעים, כאשר דבר קורה בסעודיה, תוך חמש דקות זה מגיע לרהט וזה משפיע עלינו לטובה ולרעה.

 

כמה משפיעה התרבות הערבית האזורית על העשייה המקומית?
מי שהרים את דגל התרבות והאומנות בעולם הערבי, אלו מצרים וסוריה. אנחנו רואים וצופים בהצגות של עאדל אמאם (מצרים) ודוריר לחאם (סוריה) וזה השפיע עלינו. אנחנו גם זוכרים את אלי יאצפן וזוהר ארגוב, וזה גם השפיע עלינו. השירים ששמעתי בילדותי היו קרובים לתרבות שלי. העולם שלי הוא לא העולם של ביאליק, הוא העולם של פירוז ושל אום כלתום.

 

בעקבות חוק הלאום, איזו אומנות אתה רואה בעתיד המגזר היהודי והמגזר הערבי?
חוק הלאום זו הברקה של ביבי. הברקה חזקה שבאה להפריד את העם ליהודי וערבי. הפרדה טוטלית. רוב הדברים שבחוק הלאום באו ממגילת העצמאות. הדבר היחיד ששונה הוא הורדת המילה דמוקרטיה ובמקומה – העליונות היהודית במרכז. זה מאוד מצער, במיוחד אחרי שסבל העם היהודי בתקופת הנאציזם. זה החלק הקשה של חוק הלאום, אבל החלק הלא קשה הוא שסוף סוף אנשים התחילו לדבר. אנחנו רוצים שאנשים ידברו כי אם היהודי והערבי יישארו כל אחד בבית שלו, אז נתנתק, והנתק הזה יוצר ריחוק, והריחוק יוצר איבה, והאיבה יוצרת שנאה. השנאה טובה לפוליטיקאים, אבל לאיש רוח שרוצה לספר סיפורים ולהביא נקודות מבט זה מאוד נחוץ. סוף סוף האנשים יורדים לרחובות, ערבים ויהודים וזה משמח שיש מטרייה אחת המעגנת את כולם.

 

מילה שאתה רוצה להגיד או להזכיר בעניין התרבות בכלל במגזר?
תרבות היא תלוית מקום, היא תלוית חברה, תלוית אקטואליה. התרבות לא יכולה לשבת במגדל שן למעלה ולהביט על האנשים למטה. מה שדפק את התרבות בישראל ובעולם, זה שהיא לא דיברה בשפת האנשים. האומנות, אם היא לא יורדת לעם, העם עוזב אותה והולך למשהו אחר. היום 12 שנים למותו של הסופר והמשורר נגיב מחפוז, שקיבל פרס נובל בזכות שהיה יורד לרחוב, אל האנשים הפשוטים ולבתי קפה והיה כותב משם.
האומנות בעיניי צריכה להיות מהעם ולדבר את השפה שלו. כך תוחזר עטרה ליושנה, כך האומן יכול להתנסות ולהביא דברים חדשים. אני מקווה שבעקבות המצב הקשה, שהדבר הזה יקרה.

 

תודה רבה קאיד!

Be Sociable, Share!
    שינוי גודל גופנים